סיפורי פלמנקו של נטע

תהילת השמש - La Gloria Del Sol
מאת : נטע שיזף

כבש המטוס שלנו נפתח.
אני עומדת על גרם המדרגות ומיד הולם בגופי הדף של אוויר חם וטרופי.

בקצה המדרגות מחכים לנו סבלים עם עיניים מלוכסנות וגוף נמוך ומוצק שלולי גוון הקפה של עורם, וערבוב שבטי המאייה בדמם היה אפשר לטעות ולחשוב שהם אסייתים. הם מעמיסים את המזוודות שלנו במה שנראה כמריצות, ואני רצה אחריהם, מקלפת מעלי מעיל גדול וסוודר, בגדים שמתאימים אולי לסוף דצמבר קפוא במדריד, אבל כאן בצידו השני של העולם, הם נראים מופרכים בעליל - קנקון! הגעתי.

נכנסנו לשדה תעופה קטן ומאולתר, ואני עוברת בפרוזדור של עוד עיניים מלוכסנות, מביטות, בודקות. ובעודי תוהה אם הגעתי למקום הנכון, אני מבחינה בקצה הפרוזדור האנושי הזה בעיניו הטובות של Jarito Roke Montoya.

הוא רץ אלי ומחבק בחום, שואל איך הייתה הטיסה, ואז הוא אומר לחבריו בהתרגשות את המילים הבאות - "תכירו...לה גלוריה דל סול"! הסתכלתי לאחור, אולי במקרה הגיעה רקדנית נוספת איתי ולא ידעתי... מי זו גלוריה דל סול? אני שואלת את עצמי.

שאר הפרצופים ניגשים אלי, ובחמימות לוחצים את ידי, מנשקים ואומרים שלום גלוריה איך הייתה הטיסה?

בגלל ש "לה נטע" מסביר לי חריטו, היא מילת סלנג בזויה כאן במקסיקו, "החלטתי לקרוא לך - ." La Gloria Del Sol

עיניו היו נוצצות כשאמר את זה. בקושי מתאוששת מהשוק, עשיתי מחוות התלהבות מאומצת והודיתי למארחי על שמי החדש, אך בסופו של דבר הצלחתי במהלך החודשים ההם לגרום לכך שיקראו לי רק סול, בטוענה שהשם ארוך מידי.

אחרי התארגנות קצרה בחדרי המשקיף אל הלגונה ירד הערב, והגיע הזמן להופיע במסעדת ג'יפסי הצפה בצידה השני של הלגונה, שם היה הטבלאו *1 שלנו. הובהלתי אל חדר ההלבשה ושם שאלו המוסיקאים מה ארקוד. אהה... ענה להם חריטו,

היא תרקוד את הסולאה שלנו, הסולאה של אלקלה ! *2

 

זמברה

זו הייתה שנתי הראשונה בספרד. לאחר הופעות בלהקתו של מריו מאיה *3, ורפאל אגילר *4 (שעליהם אספר בהזדמנות אחרת), התמקמתי בטבלאו המדרילני - זמברה, שם הופעתי בכל ערב במשך כשנה. בנוסף לריקודים קבוצתיים שונים הייתי מופיע שלוש פעמים בערב בריקוד סולו, והסולאה הייתה הריקוד שבחרתי להתמחות בו. למי שלא מכיר את הפלמנקו זה נשמע משעמם להופיע בכל ערב עם אותו הריקוד, אך המילה סולאה היא רק מסגרת מסורתית המתמלאת בעולם שלם של הבעה, סוניקטה *5 ואמירה אישית, שמתגבשת לאט עם הזמן אצל כל אמן, והופכת את הסולאה שלו למשהו אישי ויחיד במינו.

לא הייתה לי כוריאוגרפיה סגורה שחזרה על עצמה, אלא מבנה רעיוני וסל של צעדים. וכך בכל ערב, באימפרוביזציה, וכשאני מובילה את ההרכב, הסולאה נולדה מחדש על הבמה. היא נשמה, והושפעה מאיך שהרגשתי, ממבט של מישהו בקהל, או ממה שאכלו המוסיקאים שלי באותו היום.

בטבלאו היו שלושה מופעי קוודרו פלמנקו *6, וביניהם היו שני מופעי אטרקציה שבה הופיע הפיגורה של הטבלאו, רקדן או מוסיקאי שהיה עולה לעשות את "המספר" שלו. אם זה היה זמר הוא היה שר Adelante (קדימה), מה שמעמיד אותו ברמה יותר גבוהה מזמרי הקוודרו המלווים את הסולואים של הרקדנים (בפלמנקו, בניגוד למה שחושבים, הרקדנים אינם עושים אילוסטרציה למוסיקה אלה הם המוסיקה. הם מנצחים אליה ויוצרים אותה). הזמר הפיגורה היה שר עם הגיטריסט שלו בלבד, ושירתו כבר לא הייתה תלויה במקצבים המחמירים של שירה פרה בילאר *7, אלה יכלה להיות גם ליברה *8.

חריטו רוקה מונטויה היה באותה שנה פיגורה בטבלאו שלנו. הוא היה בשנות השישים לחייו, ותמיד היה מספר לנו איך היה מופיע עם סביקס וכרמן אמיה האגדיים *9. כיצד היו יורדים מהבמה ובוכים איש על צוואר חברו מעוצמת ההתרגשות.

הוא היה בשבילנו איקון, מדור הנפילים, מהעולם ההולך ונעלם של הפלמנקו של תחילת המאה ועשרים.

 

הסולאה של אלקלה - La Solea De Alcala 

באחד מהערבים האלה, במהלך הקוודרו השני הגיעה תורי לרקוד ולהפתעתנו עלה חריטו אל הבמה, וכשאצבעו מצביעה אלי אמר - "אני רוצה לשיר פור סולאה לאישה הזאת".

זה היה כבוד אדיר בשבילי, וגם אחר כך, ובכל ערב, חריטו היה עולה לשיר בשבילי את הסולאה שלנו. היא הייתה עד כדי כך שם דבר שהיו מודיעים מראש לבוס שלנו דון לואיס, והוא היה מתיישב במיוחד על כוס יין טוב וצופה בנו.

"את תמיד צריכה שישירו לך את הסולאה של אלקלה" אמר לי חריטו, הלטרה (letra - שיר) השנייה שלה מתחילה גבוה, באותה עוצמה שתמיד הייתי מסיימת את האסקוביליה *10 הראשונה שלי, וכך לא הייתה נפילה חזרה אחורה אלה רק עליה ועליה נוספת עד סוף הריקוד. חריטו ידע לחוש אותי! מזמרים אחרים הייתי צריכה לבקש שלא יחכו למחיאות הכפיים של הקהל (אחרי סוף האסקוביליה) אלא שיתחילו מיד לשיר.

הסולאה בשבילי היא אדמת קודש. היא שורשים חשופים. וכמו אריה פצוע שואג. היא כמו בכי גדול שלא נגמר, וגם תקווה.

כשהגיטרה פותחת ב - Entrada (פתיחה) שלה אין בוכייה ממנה, וצליליה צועדים אחד אחרי השני לאט, נשפכים אחד לתוך השני במין קריסה מרה מתוקה ועייפה, כשהזמר יוצא באנטרדה שלו, זה הרבה פעמים כמו יבבה, מין חיפוש טון שמספר בעצם את הכול. אני מתחילה על הכסא, נותנת לידי למצוא בחלל את ה"היא" שאני תמיד נזכרת בה, ואת עצמי. כשאני קמה, צעדי מוצאים אותי ואת גופי בבטחה שכזאת, יוצאת אל הלא נודע, אבל כל כך בבית. זו כמו התחושה כשמתאהבים. סולאה היא כמו חיפוש. לה מוריטה, חברתי הטובה, הייתה מעודדת אותי בחלאו *11 כזה - "לכי,לכי. לכי לשם. כן שם, שם... " אנחנו מחפשים יחד (רקדנית, גיטריסט וזמר) את הרגע הנכון מקומפס לקומפס *12, כמו גלים בים, עד שמגיע הרגע, הרגע שמוציא לנו את האולה מהגרון, הרגע בו מוריטה הייתה צועקת - alli le duele שם כואב לו. 

 

שניים עשר ענבים ולובסטר אחד גדול.

"גבירותיי ורבותי", מכריז הכרוז באנגלית עילגת, "הישר ממערות הצוענים של גרנדה, אני גאה להציג בפניכם את - גלוריה דל סול". הגיטריסט וחריטו מתחילים את האנטרדה שלהם ואני קמה לרקוד. מה אכפת לי שהאמריקאית צרובת העור שמולי חושבת שאני צוענייה. מה אכפת לי שהסכמתי להופיע במקום בו הכרוז דומה למנחה של קרקס. חריטו לצידי, אנחנו רוכבים על הסולאה שלנו,  ואני... אני בביתי.

המופע מסתיים, אני נוחתת בכבדות של כ 35 שעות ללא שינה על הכיסא באחד משולחנות האוכל במסעדה. מולי כבר מונח לובסטר גדול וורדרד. אני מרימה את מבטי מעל סעודתי כשמתחילה הספירה הגדולה. שנה חדשה נכנסת. לכולם ענבים בידיהם,  ובכל דקה שיורדת אוכלים ענב אחד. שניים עשר - ענב, אחד עשר - ענב, עשר - ענב, תשע...שמונה...שבע...שש...חמש...ארבע ...שלוש...שתיים...אחד, שנה טובה ומתוקה.

 

*1   Tablao Flamenco -

סצנת הפלמנקו התפתחה מעבר לאירועים של משפחות צועניות באמצע המאה ה 19 , כשהחלו

לצרף שולחנות אחד אל השני בבתי הקפה של אנדלוסיה (טבלס Tablas שולחנות או קרשים בספרדית) ויצרו במה. הם תחילה נקראו -Cafe Cantantes  ,או Penias flamencas.
שם החלו להתמקצע אומני הפלמנקו, ולהעלות אותו לרמה שהוא נמצא בה היום.
עד היום זהו המקום שבו כל אמן פלמנקו מתחיל את דרכו, ויוצר את סגנונו האישי. טבלאוס פלמנקוס

נמצאים היום בכל מקום בעולם, והרבה תיירים מגיעים לראות בו מופעים, מה שלא בהכרח יהיה פחות טוב או פחות מקצועי. בגלל זה, חשוב לדעת מי האמן שעל הבמה, וגם לא פחות חשוב מי הקהל, מכיוון שפלמנקו הוא התרחשות חד פעמית, שמושפעת מכל הסובב אותה, וגם לקהל יש גם חלק משמעותי בה.

 

*2   La Solea De Alcala  הסולאה של אלקלה -

הסולאה נקראת גם "האימא של הזמר העמוק (Cante Jondo)"

Soledad היא בדידות בספרדית, וכיאה לה היא איטית ועצובה. כל Palo )מקצב, מוסיקה, ורקוד פלמנקו)  נולד באזור אחר בספרד, למשל האלגריה היא מקאדיס, הבולריאה מחרז, והסולאה מסביליה. אבל ישנם Palos שיש להם תת קטגוריות, כמו הסולאה, שאומנם נולדה בסביליה אבל כששרים אותה למשל באלקלה יש לה מלודיה אחרת ומיוחדת.     

 

*3    - Mario Maya

מריו מאיה נרשם בדפי ההיסטוריה כאחד מגדולי רקדני המאה ועשרים, אם לא הגדול 

שבהם. להקתו "תאטרון צועני אנדלוסי" הייתה היחידה שהעלתה על הבמה את סיפורו של העם הצועני על כל תלאותיו.
מריו גדל במערות הצוענים של הסקרמנטו, ההר הקדוש שבגרנדה, ובניגוד להרבה פלמנקוס, לא הסתפק בזאת. מריו חקר ולמד, נחשף לסגנונות אמנות אחרים כמו של מרטה גרהם, ולינדסי קמפ. הוא השכיל להעלות על במת התיאטרון את הריקוד הצועני האנדולסי בצורה שמעובדת לתיאטרון, אך בלי לאבד את האותנטיות שלו.

מריו הוא גם מוסיקאי מוכשר והרבה מהקטעים המוסיקליים שביצירותיו נכתבו על ידו, והוסיפו לצבע המיוחד שלו. מריו השפיע על דור שלם של רקדנים שגדלו אחריו. הוא הקים גם את הבלט הלאומי האנדלוסי. בבלט הלאומי של ספרד יש רקדנים קלאסיים ספרדיים, שבנוסף לרפרטואר עשיר של מחולות עממיים מכל אזורי ספרד, רוקדים גם פלמנקו. אך בבלט האנדלוסי, שהוא מולדת הפלמנקו, רוקדים רקדני פלמנקו רק פלמנקו, אם גם מעובד, מהוקצע, וחדשני.

מריו הושפע מאוד מפדריקו גרסיה לורקה, ויצר הרבה מופעים של תיאטרון מחול המבוססים על שירים ומחזות שלו.

היה לי הכבוד להופיע בלהקתו ביצירה - ,El Amor Brujo שם הכרתי את בתו, בלן מאיה Belen Maya המגיעה בימים אלא לארץ להעביר קורס בסטודיו, בתם של מריו והרקדנית המופלאה Carmen Mora. בלן היא אחת הרקדניות החשובות היום. היא לוקחת את רקוד הפלמנקו בבטחה אל שנות ה 2000 בפלמנקו אינטליגנטי וחדשני. בלן הייתה לחברתי הטובה בכל שנותיי בספרד. רקדתי אתה הרבה מאוד, והרבה מהריקוד שלי מושפע ממנה.

 

*4   Rafael Aguilar -

למאמר בו מוסבר אליו לחץ כאן - "על סוניקטה ואמת פנימית".

 

*5   Soniquete -

       על ה soniquete לחץ כאן 

*6   Cuadro Flamenco - 

מתרחש במופעי הטבלאוס. בקוודרו (תמונה או מסגרת בספרדית) יושבים על הבמה בחצי גורן גיטריסטים, זמרים, רקדנים, ופלמרוס (Palmeros - מוחאי כף מקצועיים), כשבכל פעם עולה רקדן לרקוד. הפלמנקו בצורתו המסורתית הינו רקוד סולו.

 

*7   "Para Bailar" -
כשזמר שר פארה ביילאר, הכוונה לכך שהוא מלווה את הרקדן שלו, ושירתו מעוגנת היטב בתוך מקצבי הפלמנקו.

 

*8   "Libre" -

כשזמר שר ליברה, הכוונה לכך היא שהוא אינו שר לפי כללי קצב מחמירים, או בעבור הרקדן, אלא הוא שט על המקצבים כראות עינו.

 

*9 Carmen Amaya Y Sabicas -
סביקס היה גיטריסט חשוב בתחילת המאה ועשרים, והמורה של פקו דה לוסיה. הוא הוסיף הרבה חידושים לגיטרת פלמנקו, והציג אותה ברחבי העולם.  כרמן אמיה, הצוענייה האגדית מברצלונה, שינתה את הריקוד הנשי. לפניה הנשים רקדו ללא רקיעות, והגברים רקעו ברגליהם. כרמן הכניסה את הרקיעות ברגלים. היא הייתה פקעת של אנרגיה ומהירה כשד. והיא גם הייתה גם זמרת נפלאה.

 

*10  Escobilla -

זהו קטע בתוך הריקוד השלם שבו הרקדן מבצע Zapateado (כאן יהיה לינק למאמר הקודם) כקטע מוסיקאלי שלם. בדרך כלל האסקוביליה מתקיימת בין קטע שירה אחד לשני.

 

*11  Jaleo -

חלאו (רעש בספרדית) אלה הן קריאות הביניים של המלווים. הקריאות יכולות להיות מכוונות לכל אחד מהיוצרים, הגיטריסט, הזמר, והרקדן. מי שמבצע את החלאו מכיר היטב את הקומפס ומבין בפלמנקו. זו גם דרכו של קהל ה - Aficionados  (מביני ומעריצי פלמנקו) להשתתף בסצנת הפלמנקו, ולהשפיע, יחד כמובן עם מחיאות הכפיים (Palmas) שמנגנות את הקומפס ומלוות.